פסק-דין בתיק ע"א 1946/04

ערעור ברשות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' אלמגור), בבש"א 168218/03, ת.א. 92437/01, אשר קיבל ערעור על החלטת  כב' הרשמת א' עפרון, וקבע כי לא היה מקום להיעתר לבקשה לביטול פסק דין.

1.                    השתלשלות ההליכים

(א)                הולדתו של תיק זה בתביעה כספית בסדר דין מקוצר בסכום של 617,428 ש"ח שהגיש המשיב כנגד המערער ושניים אחרים ביום 27.8.01. התביעה הוגשה בגין הלוואה שהועמדה למערער כנגד משכון זכויותיו, לצורך בניית בית מגורים ביישוב תקוע. על פי הטענה, המערער לא עמד בתשלומים שנקבעו לפרעון ההלוואה.

(ב)                 בהעדר בקשת רשות להתגונן, נתן הרשם מ' תמיר, ביום 8.1.02, פסק דין נגד המערער ושני הנתבעים הנוספים, הערבים להלוואה (להלן: "פסק הדין").

(ג)                  ביום 19.6.02 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין בה טען כי המשיב פעל ברשלנות כאשר העביר לחברת הבנייה עמה הוסכם על בניית הבית, את כספי ההלוואה, בניגוד להסכם ועל אף שבניית הבית לא הושלמה. המערער טען כי הוא לא קיבל את כתב התביעה אשר הוגש כנגדו, וכי למד על מתן פסק הדין אך ביום 3.6.02, כאשר קיבל מאחיו אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל.

(ד)                 בהחלטתה מיום 8.5.03 קיבלה הרשמת א' עפרון, באופן חלקי, את הבקשה לביטול פסק דין בקובעה כי למערער הגנה אפשרית כנגד חלק מהתביעה; זאת בהתייחס לטענה כי המשיב לא פעל כהלכה כאשר העביר לחברת הבנייה את התשלום האחרון על פי ההסכם עימה, מבלי שהתקבלה חוות דעת של מפקח. הרשמת הורתה אפוא על ביטול חלקי של פסק הדין, בהתייחס לסכום זה (להלן: "החלטת הרשמת").

(ה)                המשיב ערער על החלטת הרשמת בטענה כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור, מבלי שהתבקשה הארכת מועד ומבלי שהוצג "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד.

(ו)                  כב' השופטת ש' אלמגור קיבלה את הערעור וקבעה שהמערער לא עבר את המשוכה הראשונה ולא הצביע על טעם המצדיק את האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין. על החלטה זו משיג המערער בערעור שבפנינו.

2.                    טענות המערער

(א)                המערער טוען כי פסק הדין ניתן במעמד צד אחד, על סמך אישור מסירה שהמציא המשיב לבית המשפט בו נכתב כי כתב התביעה הומצא למערער עצמו ביום 16.9.01 בביתו שבתקוע, והוא סירב לחתום. לטענת המערער לא קיבל הוא מעולם את כתב התביעה. גרסתו זו לא הועמדה במבחן החקירה הנגדית. באותה חקירה, נשאל המערער אך על סירובה של אימו לחתום על אישור המסירה, ואולם השאלות שנשאלו בנוגע לאימו אינן רלבנטיות שכן על פי אישור המסירה בוצעה המסירה לידי המערער עצמו, ולא לידי אימו.

(ב)                 המערער מוסיף כי החלטת הרשמת התייחסה לעניין המסירה רק בפרק "טענות המבקש". לאור המסקנה אליה הגיעה כבוד הרשמת יש ללמוד כי טענותיו אלו היו מקובלות ומהימנות עליה.

(ג)                  עוד טוען המערער כי גם אם בוצעה המסירה בבית 273, ביתו של אחיו, הרי שזהו איננו ביתו שכן הוא מתגורר בבית 1103 בתקוע, ואין מדובר במסירה תקפה. בהקשר זה מציין המערער כי המשיב ידע היטב היכן הוא מתגורר שכן הוא לא שינה כתובתו מאז חתימתו על חוזה ההלוואה. כתובתו בבית 1103 שבתקוע מצויינת בבירור בחוזה ההלוואה.

(ד)                 המערער מדגיש כי בית משפט קמא קיבל את הערעור על החלטת הרשמת  מסיבה אחת ויחידה: איחור בלתי מנומק בהגשתה של בקשת הביטול מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד. בפסק דינו כותב בית משפט קמא כי המערער הודה שהחמיץ את המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין. ככל הנראה התבסס בית משפט קמא בקביעתו זו על סעיף 14 להחלטת הרשמת. בכך, טוען המערער, נקלעו הן הרשמת והן בית משפט קמא לכדי טעות שכן הוא מעולם לא הודה בכך ואף טען כי המסמך הראשון שנתקבל לידיו היה טופס האזהרה של ההוצל"פ, שנתקבל מאת אחיו ביום 3.6.02. בעקבות מסמך זה, פנה המערער לעורך דינו ולמד על מתן פסק הדין נגדו. לטענת המערער, הנחתו השגויה של בית משפט קמא היא שהובילה למסקנה השגויה לפיה היה על המערער לנמק את איחורו או להגיש בקשה להארכת מועד. למעשה, לא איחר המערער כלל בהגשת בקשת הביטול נוכח המועד בו למד על קיומו פסק הדין.

(ה)                המערער סבור כי מקור טעותו זו של בית משפט קמא היא בדברי בא כוחו דאז בסיכומיו. בא כוחו של המערער התייחס בסיכומיו לטענה לפיה נמסרה אזהרת ההוצל"פ בחודש מאי לאימו של המבקש, וטען כי אם תתקבל טענה זו, הרי שמדובר באיחור של 5 ימים בלבד, אשר מטעמי צדק ניתן להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. טענה זו היא טענה חלופית ואין בה משום הודאה באיחור. מכל מקום, טוען המערער, אישור המסירה של אזהרת ההוצל"פ מיום 15.5.02 איננו חתום על ידו או על ידי מקבל אחר כלשהו, והוא הוכנס מתחת לדלת בית 273, אשר כאמור איננו ביתו של המערער.

(ו)                  טענות נוספות של המערער מתייחסות למחדל הנטען של המשיב שבשלו גורס  המערער כי סיכויי הגנתו טובים.

3.                    טענות המשיב

(א)                לטענת המשיב קבעו שתי ערכאות משפטיות, כממצא עובדתי, כי הבקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור. מקביעותיהן אלו יש ללמוד כי מסירת כתב התביעה בוצעה למערער כדין, כעולה מאישור המסירה. המשיב מדגיש כי למערער ניתן יומו בבית המשפט והוא בחר משיקוליו שלו, שלא לחקור את המצהיר מטעם המשיב, ולהימנע מלהביא ראיה היכולה לתמוך בגרסתו ביחס למקום מגוריו.

(ב)                 המשיב מפנה לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") לפיה מקום בו נקבע מועד בחיקוק, הארכתו טעונה טעם מיוחד. כפי שפסק בית משפט קמא, המערער איחר בהגשת הבקשה לביטול פסק דין מבלי שהראה טעם מיוחד. המשיב מדגיש כי על פי הפסיקה גם איחור בן יום אחד מהווה אחור, קל וחומר כשעסקינן באיחור גדול יותר.

(ג)                  המשיב מוסיף כי רשאי הוא להניח כי עם תום ההתדיינויות המשפטיות ומתן פסק הדין לא יהיה פתח נוסף לדיון בעניינו. התעלמות מאינטרס ההסתמכות שלו ומציפיותיו תרוקן מתוכן את עקרון סופיות הדיון ואת תקנה 214 לתקנות הדנה בביטול פסק דין.